Le retour à la mémoire de l'âme, selon Orot

345 8 שורות לפני הסוף לטור האמצעי באמצע בסוף כל סוף מה יהיה מאיתנו מה נעשה באחריתנו זה שמדבר ירמייה ברוח הקודש כאילו כל אחד מישראל אומר על עצמו שמתחיל להרגיש כאב אבונותיו שגרמו החורבן ועיכוב הבניין ועריכת הגלות אחריות של כל אחד מאיתנו על החורבן צריך כל אחד לקלוט החיסרון בעצמו כי הוא יודע בנפשו מה שעשה ומה שנעשה עימו באבונותיו כל אחד צריך להיות מודע לאבונות שלו, לחסרונות שלו כל אחד יודע את נפש בהמתו ועל זה ידבוק על הדבים צריך כל אחד שרוצה לרחם על עצמו לומר

ואמר נפשו אני הגבר ראה אני אותי נהג ויולך אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. אני דייקה, אותי דייקה, אך בי דייקה. כלומר, להתלות את כל הדברים בעצמנו, כי בעצם אנחנו אחרי הדברים. אין שם היטב עמקות מרירת הדיבורים ההם, העיקר מרירות הקינה על העוצם, ריחוקו של כל אחד מאביג שבשמיים, עד אשר כמעט. אפס תקווה חז ושלום שים לבך לכל דיבור ולכל פסוק ותוכל למצוא את עצמך שם בכל מקום שאתה שם אבל אף על פי כן אף על פי שמספר מריעות צרותיו כל אחד עד אין תכלית

אף על פי כן אינו מייאש את עצמו לגמרי חז ושלום בשום אופן זה כבר אסור, הייאוש אסור צריך לתלות את הבעיות ואת החסרונות בעצמנו אבל אסור להגיע לייאוש וזה שאומר בתוך מריאות לבבו ואומר עבד נצחי נצחי דייקה כאילו עבד הניצחון שליל לגמרי חס ושלום מאחר שרואה ריחוקו וחורבנו כל כך אבל אף על פי כן זכור תזכור וכולי זאת אשיב אל ליבי על כן אוכיל נהיינו כנל שעל ידי הכינות והבחיות על גודל חורבנו על ידי זה השם יתברך מרחם עליו ומכניע הרעיין עד שנמשך עליו זיכרון בחינת

זכור, תזכור ותשוח עליי נפשי. מה? כתוב פה, מה זה? בי ישוב יהפוך ידו. כלומר, הכל תלוי בי, בגלל האבונות שלנו. ידו של מי? הקדוש ברוך הוא. אה, זהו. חשבתי ש... דווקא האדם, לא? האדם צריך... האדם גורם לזה שחז ושלום... במקום שהיד הימנית תפעל, היד השמאלית שזה מידת הדין. אז יש פה דימוי מאוד יפה, כי כאילו הקדוש ברוך הוא אומר, אה, תעשי את ה... זה לא הקדוש ברוך הוא מדבר פה, זה האדם. האדם. האדם אומר על עצמו, בגלל לי היה חורבן. זה נכון. אז כאן ברור לי.

אבל מי יהפוך ידו? הקדוש ברוך הוא אומר. לא. אך בי, בגללי, ישוב יהפוך ידו כל היום. בגלל האבנות שלי, הקדוש ברוך הוא הופך את ידו. איזה? אוקיי, תודה. כמו אישה שמבנה לי, בעצם אושר נאמש אותה. איזה אמונות שלך? ירושלים זה עם ישראל. זה לא עיר. כל פעם שכתוב מדבר על ירושלים, הוא מדבר על בני ישראל. לבני ישראל יש כמה שמות. אחד מהם זה ירושלים. כמו שהקב' הוא אומר על ירושלים, זכרתי לך חסד נאורייך, ילך תך אחריי במדבר. לך אמור באוזני ירושלים. מה זה באוזני ירושלים? באוזני

עם ישראל אני קראים ירושלים, אנחנו נקראים ירושלים. זה גם שם יש ירושלים? אנחנו, זה אותו דבר. זה אנחנו, זה עם ישראל. בנות ירושלים וכו'. תמיד זה עם ישראל. כמו שפרש שעשי שם, ידעתי כי יש לך לזכור, אבל תשוח עליי נפשי עד שתזכור. כמו כן, הוא אצל האדם בעצמו שצריכים להסתכל על הזיכרון הזה בכל יום, כי סוף כל סוף בוודאי נזכה על הזיכרון הזה בחסדיו המרובים. כמו שאמר שם, זאת השיב אל ליבי, על כן אוכיל. כלומר, יש לנו תוחלת, יש לנו אפשרות לשנות את הדברים. חזדי השם,

כי לא תמנו, כי לא חלו רחמה. בזכות חזדי השם לא תמנו, לא נגמרנו. כי לא חלו רחמה, בגלל שהקב' הוא ממשיך לרחם עלינו, למרות השטויות שאנחנו עושים. תמיד הוא משאיר איזה נצב. חדשים לבקרים והיינו שחסדיו יתברך אינם תמים ואינם קלים לעולם ועל ידי זה חדשים לבקרים רבה אמונתיך שהוא בחינת מה שהשם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית מצמצם את עצמו בכל יום מעין סוף עד אין תכלית לרמז רמזים לכל אחד שיזכיר את עצמו בתכלית הנצחי לשוב אליו שזה עיקר בחינת חדשים לבקרים וכולי שנאמר

על התחדשות המוכין בכל יום אצל כל אחד מישראל כידוע בכתבים כלומר אנחנו מתחדשים כל בוקר מחדש ולכן יש בעצם דף חדש שנפתח והקב' הוא מאמין בנו ביום החדש כי עיקר התחדשות המוכין בכל יום שאין בחינת תפילין. תפילין זה מוכין לימא, תפילין של ראשי. בינותם זה מוכין לאבא. התחדשות המוכין בכל יום. דרך התפילין אנחנו מחדשים ומכניסים לעצמנו מוכין, ואין בחינת הרמזים. כלומר, כשאתה מניח תפילין, אתה בעצם גורם לעצמך פתח, כדי להבין את הרמזים שהקב' הוא שולח לך, ולהתחדש. כי עיקר המוח והדעת הוא הזיכרון, לזכור ועל מדעת

ולשוב אליו. כן, אז גם תפילין של רשי שזה בינה זה כבר עולם הבא. אז ברגע שאנחנו מניחים על עצמנו תפילין, אנחנו כבר מתקשרים לעולם הבא. קושרים את עצמנו לעולם הבא. כי רק זה עיקר הדעת כמובן בדברנו כמה פעמים. כלומר לזכור את הבחינה של העולם הבא זה מה שהיה החוצה המרכזי של הקטע הזה. כמו שמסיימים בהפטרת ישעה באב, אל יתהלל פחם ופחמתו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל הסכל וידוע אותי נאום השם. על זה אפשר להתהלל, כלומר רק על דעת. נמצא שעיקר נחמתו הוא מה שהוא מצפה עדיין

לחסדי השם, שאינם קלים והם מתחדשים בכל יום. שעל ידי זה עדיין נזכה שיגיע אליו דעת אמיתית. עד שיזכיר את עצמו היטב בעולם הבא וישוב אליו, כי זה עיקר תקוותנו ונחמתנו. כלומר, מה זה תקווה? אם היינו צריכים לתת לתקווה ספירה, בינה. בינה זה התקווה. זאת אומרת, עולם הבא. היא תקווה למה? לבניין בית המקדש? לא, לא, תקווה בכלל. תקווה שהקב' הוא... לא שוכח אותנו ושאנחנו זוכרים תמיד את הבחינה שנקראת עולם הבא כשאנחנו קשורים לבחינה הזאת כי משם הבאנו מעבר לנהר נזכיר קצת את הציפייה לישועה נכון, זה כמו

הציפייה לישועה אז התקווה היא בעצם ציפייה לישועה והישועה היא בבינה כל פעם שאנחנו מדברים על גאולה זה צד שמאל גבורה ובינה הגאולה זה בינה ומעלה הגאולה עצמה, האקט של הגאולה זה גבורה. אנחנו נגעלים בגבורה ומקבלים על ידי זה את הבינה ואת המדרגות העיונות ממנה. כלומר, גאולה זה עולם הבא בעולם הזה. בשביל זה צריך לפתח גבורה. ד' ועיקר תשעה באב נמשך על ידי שנגע סמכמם בכף ירח יעקב. כלומר, יעקב אבינו נפגע בגיד הנשא. וסמכמם זה הסיטרה אחר. הצד השלילי של המציאות שפגע ביעקב בגיד הנשא זאת אומרת

בצאצאים בחלק התחתון של הגוף שלו ביסוד שמה הוא פגע בו כמו שכתוב בזוהר על פסוק על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשא היום שם לכן אסור לנו לאכול את החלק הזה בחיה שזה בעצם גיד שמשכיח לאדם נשא מלשון נשיאה שכחה אז אסור לנו לאכול שכיחה אנחנו אוכלים רק זיכרון כי אסב וארבע מאות איש שהתיירה מהם יעקב מאוד זה בחינת הרעיין שהוא בגמטרי ארבע מאות רעיין זה ארבע מאות כמו ארבע מאות איש שהיו עם אסב שהם כל כוחות התומאה כמו שמבוער במקום אחר זאת אומרת

שכשיעקב רואה את אסב בא וארבע מאות איש עמו זה בעצם כל כוחות התומאה עם כל הקליפה שלהם לכן האות תו בעברית היא מסמלת על סיום וכל מה שמסמל סיום יש בו חידלון חז ושלום אז זה כוחות השליליות כי הוא קצה ואז פגע בו השר מחמם בעצמו אבל יעקב נאמר לה ויאבק עמו ורצה לנצחו חז ושלום השר מחמם רצה לנצח את יעקב כלומר הוא להפוך להיות נצח ויעקב חולף וכל כינתו בו על שהוא רוצה להעמיד בעולם עדת ישראל, שיזכרו תמיד בעל מה דעתם. כי זה כלל קדושת

ישראל שקיבלו את התורה, שהוא בשביל לזקותנו לחיי העולם הבא. זאת אומרת, כל המאבק הזה, זה בין העולם הזה לבין העולם הבא. מי יהיה נצח? האם נזכור יותר את העולם …

…