Sefirat HaOmer : la crainte, porte de la sagesse

הנפת העומר, סירורים, מתחילים לספור ספירת העומר. זאת אומרת, זו תבואה חדשה. כי עיקר הוא לשמור מוחו לתהר התעת. הנפת העומר זה ביטוי להעלאת המנגנון הבהמי למדרגה של דעת, למדרגה של בן אדם. לכן יש את הנפה. אבל ההתחלה צריך להיות מהירה. כל דבר צריך להיות מיראה בהתחלה. אנחנו מתחילים מהבחינה התחזונה, נקראת מלכות. מלכות היא סוד היראה. כלומר, מי שרוצה להגיע למדרגה של חוכמה, של אדם, חייב להתחיל מיראה, כמו שנאמר, ראשית חוכמה היא יראת השם. אז היראה היא רמז למלכות. מי שאין לו יראה, לא יכול להיכנס לחוכמה.

זה הכלי. כי ירעה קודמת לעולם, זה בעצם הבחינה שנותנת תחום. הירעה זה כמו מידת הדין, שהיא הכלי כדי להכיל את החוכמה. אז לכן כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא קודם כל בורא את העולם מנקודה מרכזית שנקראת ירעה. בזור קוראים לה בוצינה דקרדינוטה, שזה המלפות. זה נקודת ההירה, ואז בתוך כל ההירה הזאת נמצא כל העולם. בעיקר ברור הדעת הוא על ידי בחינת אהבה, בחינת חסד, זה החסד של האהבה, כמו שכתוב מסדרה בימינה, מוח האחיב ורע, הקספה, כלומר הכוח הימני, כוח האהבה, כוח הנתינה, הוא ממוח הלבן,

לבן ככסף, זה בחינת החסד. הכסף, הלבן, ההינוח, הצבע, החומר, כיסופים, כל הבחינות האלה הן בחינות לבנות. השורש שלהם לבן, קרי חיים, קרי נתינה, קרי זרע. ויראה קודמת לאהבה. כלומר, אהבה לא יכולה להתפשט במקום שאין במקום הזה ירעה. כי זה חס ושלום, זרע לבטלה. אז היראה חייבת להיות קודמת. לכן אין אישה מתעברת מביעה ראשונה כדי שלא יהיה סתם באוויר אלא קודם כל היא נעשית כלי וזה נקרא ירעה אז הגבורות בונות קודם כל את המנגנון שנקרא כלי שלב ב' זרימת או הזרמת החסדים לתוך אותו כלי לכן הירעה

קודמת לאהבה באופן אוטומטי הכרחי בלי זה, אדם שמפתח אהבה לחוד הוא מסיים כמו נוצרים. כן, הנוצרים זה מה שהם פיתחו. כלומר, לקחו הכל ועשו מזה לבנה אחת. לבנה אחת, זאת אומרת, רק מנגנון אחד. נפרילו את הכל, לקחו רק את המידה האחת שנקראת אהבה, ומזה עשו דת. אבל הבעיה זה שלאהבה הזאת אין כלים, ואנחנו ראינו מה הם עשו בשם האהבה. רק פוגרומים ומסעות צלב והרג והרס. בגלל שאין נראה קודמת לאהבה הזאת. אז האהבה היא דבר טוב, אבל בתנאי שיש כלי להכיל אותה. הכלי הזה צריך להיות חזק

כדי להכיל את האהבה הזאת. אם האהבה היא צבע כסף ולבן, הכלי הוא צבע אדום ושחור. אז זה נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, לא רק מצד של חושך ואור. אלא מצד של כלי שקודם לאור. כלי חייב להיות לפני האור. ביהי ערב, כלי. ביהי בוקר, אור. כל זה יום אחד זה הבניין. כמו שכתב שם רבן עוזאל במאמר הנעל, על מאמר רבא בר חן. הכי שדה פרשה גירה קדמה לאיהי, כי היראה הקודמת באה לעבדה, מחזיר על עבדתו. אז עם היראה הקודמת, אז המנגנון, מנגנון בריא. נמצא שצריך

תמיד להתחיל מהיראה, ועל ידי היראה, ממילא, נמשך אהבה. אנחנו מתחילים מהיראה, המידה שלנו מתחילה מהיראה, התחילה שלנו מתחילה מהיראה. מידת הדים, כן קודמת למידת החסדים, בבניין של הכלים. כמובן שגילוי האור הוא הפוך, חסד קודם לגבורה. אבל כדי שיהיה חסד וגבורה, צריך שיהיה גבורה וחסד. אז ממעלה למטה זה חסד גבורה, ממטה למעלה גבורה וחסד. ועל ידי זה יכולים לתהר המוח. אז זה סוד הענפה. הענפה זה שיעורים, גבורה, שמניפים אותם, מרימים אותם לחסד. מתחילים מלמטה, מהבהמיות, ועולים לכוח של העדת. זה נקרא תהרת המוח. כי באמת בתחילת ההתקרבות,

כשרוצים נכנס לעבודת השם, לקדש ולתהר עצמו. שלב הראשון, עיקר ההתחלה הוא מאירעה. חייבים להגיע לאירעה. חודש יר. יר זה אירעה, זה אותו דבר. זה מטטה לאללה. כלומר, מן הגבורות אל החסדים. ההפך ממיסן. מיסן היה חסדים, כן, זו ההתחלה האלוהית. יר זה המקום של האדם והשותפים. איך מגדירים ירעה? אמרתי, כלי. כלי מה מעשה? מידות. מידות. תיקון המידות. והבנת המינון, התחומים, כמה לא וכמה כן. אז עירת השם בעצם? עירת השם. עירת השם זה בעצם שולחן ארוך. כן, שולחן ארוך. זה דינים. מי שלא יודע שולחן ארוך, מי שלא

לומד הלכות, אז הוא לא יודע איפה התחום. אז הוא יכול לפתח רק רעיון. הוא מדבר יפה, רעיונות, כל מיני דברים. מה שיכול להכיל, אם בסופו של דבר זה יוצא מגדר הדין של שולחן ארוך, יש בעיה. השולחן ארוך חייב ללמד בעצם, כדי לדעת את התחום של הדברים. אז לומדים דינים. קוראים לזה ללמוד דינים, נכון? צריך להפחיד. כתוב לך במערכת דינים. אבל זה העניין. הדינים זה לא צריך להפחיד. דינים זה להפך, זה התחום, זה הגבול של כל דבר. הם נתגרים והם רבים על גבולות, נכון? גם היום הם

מנסים לחבל לנו בגבולות, כי רוצים לשבול לנו את העירה הזאת, את מידת הדין. והחלשים בינינו, הם מתפשרים על כל פעם שהגנבו להם, שהכנסו להם לחדר והגידו אני בעל הבית. אז זה, כשאדם חזר שלום לא יודע להגביר את הגבולות שלו, אז גם החסדים שלו אינם בריאים. החסדים שלו אינם טובים. חסדים וגבורים. זה הסיבה שקוראים לסככת גבר? כן. להבחין בין יום ולילה? נכון, נכון, זה הגבורה. זה להבחין בין חלק ללבן, בין חלק לקרטי, בין כלב לזהב, וכו' וכו'. ככה תתוב הגמרה במסכת ברכות בהתחלה, שהאדם, הגבר, זה התרנגול,

כן, גברה, וזה כוח הדין, כוח ההבדלה. בין מה שנקרא חסד, יום, מה שנקרא לילה. אני נותן לסכבי בינה. להבחין בין יום ובין לילה. אני מבחין מצעדי גבר. זה הדבורות. אז הגבר, הוא צריך לדעת לתת דבורות, להחליט. לשמוע, לשמוע, לשמוע, לשמוע. אבל בסופו של דבר, זהו, זאת ההחלטה. אם הוא לא יודע, אז אוכלים אותו. דרך אגב, זה שווה בכל הבחינות. אדם שיודע להחליט, הוא גם יותר, אפשר לסמוך עליו יותר. אדם שלא יודע להחליט, אז הוא קצת חלש. גם גבר צריך להיות ככה בזוגיות שלו. להקשיב, להקשיב, להקשיב,

ובסופו של דבר להחליט. וכך הוא בעצם נכנס לתחום שלו האמיתי. ואפשר לסמוך עליו. אז עיקר ההתחלה הוא מהירה, תמיד. על ידי היראה זוכה לאהבה ולדעת. לתאר מוחו ולדעתו בשלום. אז זה הסדר. אנחנו עושים את זה בספירת העומר. בכל זה אנחנו עומדים בהלכות ספירת העומר. אנחנו עכשיו בונים היראה. כל יום אנחנו בונים היראה כי אנחנו מתחמים את הגבולות שלנו לפני מתן תורה, לפני החסדים שיורדים. ועל כן כשרוצים לצאת מתאומת מצרים. הנה עכשיו הוא אומר את זה, הרי שאתה רוצה להתחיל מנגנון בריא חדש, אז יצאת ממצרים, מצרים

לא נחשב, היא זכות לקבלת התורה, עכשיו אתה רוצה להתחיל תהליך כדי לקבל את התורה, מתחילים בהנפת העומר שאורים, אז כל זה זה אותו דבר. מניפים את העומר, סופרים את העומר, מידת הדין, גבורות, סופרים, כל יום יש לו מינוי משלו, לדעת איפה אתה נמצא, באיזה שלב, באיזה פרט. שהיא תיקון העיר, שהיא קודמת. הוא עושה חטבות, כל ההלכות האלה, דרך ארץ, ארץ זה מלכות, מלכות זה גבורות, כל הסגנון הזה מדבר על אותו דבר. ואז סופרים הימים, מספור זה גבורות, נכון? כי אתה נותן מספר למשהו, זה מידת הדין,

גם בקבלה, יש גמאטריה שהיא מספר ויש אותיות, אז המספר הוא גבורות. תמיד בקבלה כשאתה אומר מספר המקום הזה זה דבורות ואז סופרים הימים וכל יום היום סופרים אל העומר כמו שאומרים יום אחד לעומר וכן כולם ועל ידי זה ממשיכים על עצמם תיקון העירה כל יום היום על ידי שסופרים אל העומר סאורים על ידי העירה ממילה נמשך האהבה תשימו לב המילה פה זה ממילה אתה לא צריך לעשות אחר כך יש שום מאמץ. כי בעצם המאמץ שלנו זה רק לבנות את התחום. התלמיד הוא נקרא תחום. בקבלה אומרים

שכשהתלמיד מוכן, הרב מתגלה. כן? ככה זה עובד. זה לא כמו בפשט, שהרב, התלמיד מחפש לו רב. כן? בקבלה הרב מחפש תלמיד. כשהוא רואה שהתלמיד מוכן, שיש לו כלים נאותים, …

…