Chabbat et Yom Tov : pourquoi Chabbat est un jour et non un temps

בעניין שבת ויום טוב השאלה המשאלת היא מפני מה בשבת אסורים כל המלאכות אפילו צורך אוכל נפש וביום טוב מותר אוכל נפש כלומר יש הבדל בין שבת לבין יום טוב ביום שבת אנחנו אסורים בכל העבודות אפילו לבשל אסור ביום טוב למרות שזה דומה לשבת כל מה שקשור לאכילה מותר לנו, מותר לבשק. כמובן בידיעת הפרטים הכללים של להדליק אש מאש, אבל בגדול מותר לנו להתעסק באש. אז מה ההבדל? מאיפה נובע ההבדל הזה? בגדול אמרנו שיום טוב הוא בעצם איזה מין בריאה אנושית. כלומר, עם ישראל מקדש את הזמן.

מה שאין כן בשבת, הזמן מקודש מפי עליון. לכן הוא מקדש את השבת, ואנחנו מקדשים את הזמנים. זה אומר ששבת בעצם זה לא זמן. כי אם זה היה זמן, זה היה תחת ההקדשה של ישראל. אז איך קוראים לשבת? יום. הוא לא זמן. יש הבדל בין יום לבין זמן. בין ימים לבין זמנים. אפילו מעליהם. כן. אבל הוא מופיע כיום. כן? בהגדרה של חזל, שבת הוא יום, יום השבת. זכור את יום השבת לקדשות. ויום טוב נקרא זמנים. הבניין הזה וההבדל בין ימים לזמנים זה דבר מהותי מאוד, ובמיוחד בתורת

הקבלה יש הבדלים גדולים בין הקדושה שעם ישראל מקדש, מכוח השבת שהקדוש ברוך הוא קידש. אז הקדוש ברוך הוא מקדש את השבת, והשבת מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמן. אז בואו נראה איך זה מתפתח כאן. על פי מה שאמר רבינו נרוי עיר במאמר אנוכי השם אלוהיך, בסימן ד' על מילאו מחד גלגלה דענה תלת מאה גר במישחה, שעל ידי הביטול אל האינסוף ששם כולו טוב, בחינת ה' השם הוא האלוהים, אחר כך כשחוזר אל הישות, מבחינת הצוב השוב, אזי מהרשימה שנשאר נמשך הערה לדעת כי השם הוא האלוהי

וכולו טוב. אז כבר ראינו את זה, אני עושה חזרה, שבעצם המדרגה של ההכרה, הכניסה אל הפנים, אל המדרגה העליונה, נותנת לנו אפשרות שכשאנחנו יוצאים משם, אנחנו רואים את העולם במבט אחר, בעיניים חדשות. ובהבנה שהשם הוא האלוהים. במילים אחרות, מי שלא נכנס אל הרובד הפנימי של הלימוד, לא יכול לצאת ולראות את העולם בטוב. הוא יחיה תמיד בעולם של עץ הדעת טוב ורע, ממש. אבל אדם שנוגע בתוך הרובד הפנימי הזה, שזה בעצם הביטול אל העין סוף, כשאדם מתבטל אל העין סוף, אז הוא רואה שבעצם הכל טוב. שזה

אשם הוא האלוהים. גם מה שנראה לך כדבר שהוא הפך הטוב, זה חלק והטוב עצמו. כלומר, תורת הכלל מאפשרת לאדם לחיות יותר באופטימיות, מאשר תורת הפשט, שהיא תמיד בדואליות בין הטוב לבין הרע במלחמה, כן מתמנת. עכשיו, זה לא אומר שהמלחמה הזאת צריך לבטל אותה, היא נמצאת. אבל אפשר לגשת אליה בצורה אחרת, ברגע שטעמת מעץ החיים. א', וזה בחינת שבת ביום טוב. הנה, זה ההבדל. שבת הוא בחינת התכלית שכולו טוב, זה כמו העלייה הביטול אל העין סוף. בחינת תכלית שמיים וארץ שהוא בחינת התכלית המקיף את הבריאה. בחינת

יום שכולו שבת, שאז יהיה כולו טוב. ושבת מה אפשר להשיג? אפשר להשיג את הביטול הזה, את ההתבטלות אל העין סוף. ולצאת מן השבת עם כוח מחודש שמראה לנו את החיים בצורתם המחודשת. זאת אומרת בהבנה שהכל הוא טוב. כי כשאתה נופל אל תוך ימות השבוע, אתה נופל ליצדה טוב ורע. ואם אתה נופל אל תוך השבוע בלי שנקח את הצידה לדרך מן השבת, אז השבוע יראה לך כעולם של דואלים, של מלחמה, ואתה לא תבין מי נגד מי. הרי שאתה תואם את הטעם העליון של השבת, את העונג הפנימי,

אזי אתה חוזר אל השבוע בגישה אחרת, של כוח מחודש, ואתה מבין שהשם, הבעיה, הוא האלוהים. כמו שכתוב ביום הרמות, כמו שכתב רבנו שם, על כן שבת הוא שביטה לגמרי מכל וכל. אז למה שובטים בשבת? כי בשבת מתבטלים אל הענצוף. זה הביטול אל הענצוף, ששם כולו טוב, בחינת השם הוא האלוהים. כבר יש את המתבטל בשבת, אתה יכול לחזור אל היש, בכוחות חדשים, בימות השבוע. אז בשבוע אנחנו ביש, אפשר לומר שזה היום טוב אפילו, אנחנו ביש, לעומת השבת שאנחנו בעין. אז בשבת אנחנו יותר בעין, בביטול, והביטול הזה

מאפשר לך להיות. אם אתה מייד בעניין של היש בלי לעבור דרך האם, יש בעיה. זה שאדם הראשון לא רצה לחיות במדרגה הגדולה הזאת של האם, ורצה דרך סקרנות, דרך האישות שלו, להיות הוא שולט בעניינים. ולכן הוא רצה לטעום מעץ הדעת טוב ורע. הוא בחר לרדת מדרגה. אבל אם הוא היה טועם קודם כל מעץ החיים, מהעין הזה, אחר כך בלי שום בעיה הוא היה יכול להמשיך לאכול מן היש. אבל עצם הבריחה מהעין, לא לרצות להתבטר אלא להתברח בשלב ראשון, זה גורם לבעיות בשלב שני. אז עוד פעם,

השלב הראשון זה הביטול אל העין סוף, והשלב השני יציאה משם לחזור לחיים. אבל יום טוב. הוא בחינת ההמשכה שממשיכים הערה מהביטוי מבחינת שבת. אז הנה הרב כותב את זה עכשיו. מה זה יום טוב לעומת שבת? זה החזרה ליש. לכן ביום טוב אפשר לבשל. כי אתה פועל. אתה לא מתבטל לחלוטין כמו שהתבטלת בשבת. אבל מאיפה השגת את הכוח של יום טוב? מכוח השבת. אם לא היית עובר דרך השבת, יום טוב לא היה יום טוב. אתה לא יכול לקדש שום דבר. אלא מכוח הביטול יש לך כוח להיות.

אין פרדוקס יהודי, ידוע, שמכוח השקט אתה יכול לדבר. מכוח השתיקה אתה יכול לפתוח את הפה. מכוח הביטול אתה יכול להיות. מכוח האלם אתה מגיע אל הגילוי. כלומר, השלב הראשוני אצל יהודי, לפני אני, זה מודה. מודה, אחר כך אני. אדם שאומר אני מודה זה כבר בעיה. כי הוא שם את האני לפני ההודיה אז אנחנו לא אומרים אני מודה אנחנו אומרים מודה אני זה שונה לחלוטין במודה אני מתבטל אחרי זה יש לך את האני שלך אחרי זה אתה יכול להיות לכן מהביטול מבחינת שבת אנחנו יורדים אל יום

טוב מבחינת אין סוף אל היישות שבת זה אין סוף יום טוב זה היישות והיינו העולם הזה לכן העולם הזה הוא תחת הזמן, ולכן קוראים ליום טוב זמנים. שבת הוא לא תחת הזמן, הוא עולם של יום. יום זו בריאה אלוהית, ולכן הוא למעלה מן הזמן. למרות שכשהוא יורד, העולם הזה מתלבש במימד הזמן כאן. כי הוא חייב להתלבש, כי אנחנו בני אדם. אבל באמת, באמת האבסולוטית, שבת הוא למעלה מן הזמן. אין לו מקום בזמן. דהיינו, הימים והמידות, למען דעת כל המי הארץ, אפילו בעולם הזה, בתוך הימים ועמידות,

כי השם הוא האלוהים. אז אנחנו באים מעין סוף, יורדים אל הסוף, ומשדרים אל העולם הסופי הזה, המוגבל הזה, את האור שטעמנו בביטול, בהתבטלות הראשונה. אם אני נכון, היום טוב זה שידור של מה שקיבלנו בשבת? כן. וכולו טוב בבחינת אתה הורדת לדעת, כי השם הוא האלוהים. מה זה כי השם הוא האלוהים? מה שנראה לך כריבוי אלוהים זה בראשון רבים. כן? זה ההתייחסות אל העולם הזה. בראשית ברא אלוהים. למה השם אלוהים הוא זה שבורא? למה לא השם הוויה? מה זה השם? השם הוויה זה הוויה הוויה. מה זה

השם הוויה? השם זה הוויה. למה השם, השם, הוויה, י' כ' ו' כ'? לא מוזכר בבריאת העולם. למה זה השם אלוהים שמוזכר? פרשית ברא אלוהים. מידת הדין, זה התגלות שלו. נכון, אבל עוד חידוש. למה? חידוש. המילה אלוהים מתחילה במילה אל. כלומר, יש יחסות אל. זה הסוד של אלוהים. ולכן הוא נקרא אל. חסד אל כל היום. כי האל הוא פנייה אל. אני פונה אל. יש לי כבר התייחסות אל. בהוויה זה הוא שלעצמו. לא צריך אף אחד. האלוהים זה כבר נתינה למישהו. ולכן זה מתפרט. לכן זה הופך להיות

לשון רבים. אלוהים ורבים. להמת, כי זה נכנס את כל הפרטים של המציאות. אבל אל תשכח שההוויה, האין סופית הזאת, הוא האלוהים. הוא זה שפונה אליך. רק כשהוא פונה אליך, …

…