Shalom Rapaport, le sauveteur du tank et la leçon de sa vie

יש לי עוד שני קטעים שלא הספקנו פעם שעברה לספר עליהם. הקטע הראשון קצת קשה לשמוע אותו, אבל הוא חלק מהסיפור. אחרי שפגעו בטנק שלי, אני והמפקד העיפו אותנו אחרונית, כמו שלקחו אותנו אחרונית לתחנת איסוף גדודית לתאגד רפואי. הפלוגה שלנו המשיכה את הקרב והשמידה את כל הכוח הסורי שהיה שם.

הכוח הסורי שישב במערב הושמד כולו, והוא ישב על מעבר הכרחי שהיו צריכים לעבור בו בין ההרים, כדי שצה"ל יוכל להמשיך הלאה. ברגע שהכוח הסורי הושמד, כל החטיבה התקדמה, ואנחנו נשארנו במקום כדי להצטייד בדלק, בתחמושת, בהספקה. נשארנו. הגדוד הזה נשאר במקום שבו הייתה המלחמה, וחיל האוויר שלנו לא ידע שאנחנו נמצאים שם.

ואז שני פנטומים ירדו על הגדוד שלנו. פנטומים של חיל האוויר, פנטום זה המטוס הזה, הכי רציני. והם הפציצו פעמיים: ירדו, ועוד פעם ירדו, והפציצו את הגדוד שלנו בטעות. והיה שם שדה קטל. היה שם המון המון נפגעים. אני כבר הייתי במסוק, בדרך לבית חולים. אבל אלה שנשארו שם נפגעו בהמונים, שכבר לא היה מי שיטפל אחד בשני, כי גם הרופאים נפגעו, והחובשים נפגעו. חיל האוויר עשה עבודה טובה, במרכאות.

נפגעו הרבה מאוד חבר'ה שנקראים ג'ובניקים, כלומר אנשי ההספקה, כי הם אלה שבאו עם התחמושת, עם הדלק, עם ההספקה, והם היו בכלים רכים, לא בתוך טנקים, והם הכי נפגעו מההפצצה של חיל האוויר. ומי שנשאר ככה בריא, עשה שם מעשי גבורה גדולים מאוד. למשל, רצו אל המיכליות של הדלק, והראו שמי שנמצא שם, הנהג, נהרג. אז הם נכנסו והזיזו את המיכליות של הדלק, היו כמה מיכליות של דלק, הזיזו אותן, הזיזו אותן, כדי שלא יתפוצצו, וכל האש של הדלק נפלה על כל הפצועים. אז היה שם הרבה מעשי גבורה, כדי להציל את מה שאפשר להציל.

יצא שבקרב, מול הסורים, יצאנו וידינו על העליונה. כל הכוח האויב הושמד, ורק הטנק שלי נפגע, עם שני הרוגים ושני פצועים. אבל אחר כך הכול נהיה קשה, בגלל ההפצצה שהחילבים מעצמנו. זה חלק מהייסורים שיש במלחמה. הסיפור הזה של ההפצצה כולם יודעים אותו. במשך כל השנים הוא לא קיבל פרסום גדול, אבל בימים האלה בטלוויזיה מדברים על זה הרבה מאוד.

הרבה מראיינים על זה, ושואלים איך זה עבר בשתיקה. הסיפור הזה הופך להיות עכשיו, בשבוע הזה, הסיפור הכי שמדברים עליו בטלוויזיה הישראלית, חוץ מהמודיעין, מה שהיה לפני 41 שנה. עכשיו, הסיפור שאני מביא היום, הסיפור המרכזי:

אתם זוכרים את השם הזה, שלום רפפורט? אתם זוכרים מי זה שלום רפפורט? זה הבחור שהציל אותי מהטנק. הוא בחור שהוא לא דתי, שמאלני, האחרון שהייתי מצפה שיציל אותי, ועוד מתנחל כמוני. לפני כ-15 שנה אני מקבל טלפון. אני נמצא באוטו, בכביש, מקבל טלפון, שואל: מי זה? אומר: שלום.

עכשיו תבינו, מאז המלחמה לא דיברנו אפילו פעם אחת. פעם אחת באתי להגיד לו תודה רבה. וכמו שלפני המלחמה לא היה לנו הרבה קשר, גם אחרי המלחמה לא היה קשר, כי לא היו לנו הרבה נושאי שיחה משותפים. היה לי מאוד מוזר ששלום רפפורט מתקשר אליי. טוב, הוא מתחיל לספר לי סיפור. הוא אומר לי שהוא עבר דום לב. דום לב זה כמו התקף לב. ובמשך 7-8 דקות הוא היה בלי דופק.

הרופאים לא נתנו לו סיכוי לצאת מזה. קראו לאשתו ואמרו לה להכין בגדים להלוויה. לא עלינו. היא באה עם שלושת הילדים שלה, וישבו לידו יומיים, ובשני הימים האלה הוא נאבק על חייו, וברוך השם קרה לו נס, נס גדול באמת, כי אמרו הרופאים ש-98% מתים. הוא קם לתחייה והתחיל לדבר.

עכשיו, כל מה שאני מספר זה אמיתי. לא רק הוא סיפר לי, אלא גם ראיתי את הפרופסור, ראש המחלקה, בסרט שמאשר את אותם דברים. ואז הוא התעורר אחרי יומיים, שלום רפפורט, מהמוות הקליני שהיה. הוא היה במוות קליני. הוא אומר לאשתו: אין מה לפחד מהמוות. והוא מספר לה שהוא הלך בתוך מנהרה ארוכה, מלאה אור, אור לבן גדול.

הוא ראה שם דמויות, מצד ימין ומצד שמאל, של אנשים שכבר מתו, חיילים שהוא הכיר אותם, סבים, סבתות. עד שהוא הגיע לקצה, שלושה אנשים אמרו לו: אנחנו בית הדין שלך. עכשיו, אני רק מזכיר שהוא לא יודע. בחיים הוא לא שמע לא על בית דין, הוא אמר את זה בעצמו. לא שמע לא על בית דין, לא על גן עדן, ולא על גיהנום. הם מסבירים לו: אנחנו בית הדין שלך. שלושה אנשים עם זקנים גדולים.

ובית הדין אמר לו: עשית מעשים טובים בחייך, כבודורים ועוד דברים. אבל אז הוא רואה מישהו שהוא לא מכיר אותו, כי כבר הרבה שנים הוא לא ראה אותו. מספר את הסיפור איך הוא הציל אותו מהטנק. וסיפר את זה באש, ככה, בית לאהבות. כל מה שסיפרתי לכם שבוע שעבר. ובית הדין שומע את זה, ובית הדין מאוד מאוד מתרשם מהסיפור.

שומע את הסיפור של ההצלה מהטנק, ואומר לו: תשמע, אם אתה רוצה, אתה יכול לחזור לעולם הזה. והוא מקבל את ההצלה, הוא רוצה לחזור. ואז הוא אומר לו שלושה דברים. דבר אחד: אתה תחזור בלי שום סימן, לא שריטה, לא מועקה, לא מחלה, אתה תהיה חזק מאוד. כל חצי שנה הוא עושה ביקורת ומיותר, הכול בסדר.

דבר שני: אתה תחיה לפחות עוד שנות דור. נגיד שדור זה 25 שנה. אבל פה הקטע: אתה צריך לתקן. אתה חוזר לעולם הזה, אתה צריך לתקן. עכשיו, הוא לא יודע מה זה לתקן, אז השאירו אותו בסימן שאלה. השאירו אותו בסימן שאלה. הוא לא יודע מה הוא צריך לתקן. הוא מתעורר, מספר לאשתו את הסיפור. מאוד שמחים שהוא חי. אבל עכשיו הוא צריך גם להתאושש ממה שעבר, כי לקח לו זמן להתאושש, וגם למצוא תשובה: מה מתקנים?

הוא התחיל לחפש אותי. כשהוא גילה שזה אני, התברר לו שזה אני, כלומר הוא תפס שזה אני. והיה לו קשה למצוא אותי. בסוף, דרך פקיד בנק שהיה תלמיד שלי בקרית ארבע, כשפעם אמר לו שהוא מכיר אותי, הוא הלך אליו, קיבל את הליד שלי, והתקשר אליי. התקשר אליי, כמו שאמרתי, וסיפר את הסיפור. התרגשנו, ואמרתי לו: טוב, תבוא למכון מאיר. נפגשנו. הוא הגיע מנתניה, מחבק אותי, ואומר לי: וואו, אתה זה אתה.

אמרתי לו: אני יודע שאני זה אני. והוא אמר: לא, לא, אתה זה האחד שראיתי שם. כי הוא לא ראה אותי הרבה שנים, אז הייתה לו שמחה לאשר שזו באמת אותה דמות. טוב, שתינו קפה, אכלנו קרואסון, ואז הוא אמר לי: בסדר, כל הכבוד, אבל תגיד לי, מה עליי לתקן? אמרתי לו: אני לא יודע, אני לא מקובל, לא יודע מה אתה צריך לתקן. אבל בוא נתקשר לחבר שלי, שלמדתי איתו במרכז הרב לפני הרבה שנים, הרב שמואל אליהו. החבר'ה מכירים, הרב שלצפת.

האבא שלו, מרן הרב מרדכי אליהו, עדיין היה בחיים אז, אבל כבר היה בסוף. הוא היה בבית חולים שערי צדק. הוא לא היה מסוגל לדבר. אמרתי לו: בטח הבן, הרב שמואל, החבר שלי, בטח הוא, כי שמע מאבא שלו כל מיני סודות, רזים. הוא יגיד לנו מה צריך לתקן. ובאמת הם דיברו ביניהם, וקבעו להיפגש במחרת. הוא, אני והרב אליהו, שנינו. באמת נפגשנו, וישבנו זמן ארוך מאוד.

ונוצר קשר עמוק מאוד בין הרב אליהו לבין אותו חילוני מולנו, מה שהיה פעם. ואז הוא אמר לו: אני אגיד לך מה אני חושב. אתה צריך ליצור, להיות בקשר רציף עם שמעון, וגם אשתך עם אשתו, וכל המשפחה. ותלמדו ביחד ותדברו הרבה, ואחרי עשר שנים בטח תדע כבר מה עליך לתקן.

ובאמת למדנו ביחד הרבה שנים, ועד היום אנחנו בקשר כל שבוע. כלומר, לא כל יום, אבל כל שבוע. והיהודי הזה, שלום, הוא היום יודע ומאמין. מאמין לגמרי, מאמין במציאות ה', בהשגחת ה', שומר שבת, אוכל כשר, מניח תפילין, ובעזרת ה' הוא יבוא ללמוד במכון.

…