Rosh Hodesh Tevet et le temps selon la pensée juive

ואתם מיד מבינים שהקשר דווקא למקום הזה אנחנו נראה שיש קשרים למה שאמרה לימו בדבריה וכמובן שאנחנו מכוונים לאילון נשמתו של דוד אל והשיעור נכתב בשבילו באופן מיוחד תפיסת ערך הזמן בישראל שונה היא מתפיסתו אצל אומות העולם. זאת אומרת שאנחנו מתייחסים אל מושג הזמן בצורה שונה לחלוטין מאשר אומות העולם מתייחסות לזמן. למה אני מתכוון? בעוד שאצל כל האומות הזמן מבלה ומחלה מלשון בלי, כלומר, כל זמן שעובר אתה פשוט הולך ומתקלקל יותר ומתבלה יותר. הזמן של ישראל הוא סוד ההתקדמות וההתחדשות. ממש הפוך לחלוטין. התפיסה העולמית של ערך

הזמן היא פסימית. כבר שהזמן רק מקרב את העולם לקיצו. מגיע לחורבן אחד שלם אצל העם ישראל זה בדיוק הפוך והארץ לעולם עומדת אין דבר כזה יש אמנם סיומים של מערכות והתחלת מערכות חדשות אבל אין חזרה לטוב אבו כמו אצל אומות העולם זאת אומרת שהזמן שלנו שונה לחלוטין מהזמן שלהם בעוד והם הולכים ממצב יחסית טוב רק לבליה ולחידלון אנחנו הולכים ממצב אולי פחות טוב בהתחלה אבל לאט לאט עולים ומתקדשים בעם ישראל יש לזמן ערך של נסח ולכן המבט שלנו על ההיסטוריה הוא מבט אופטימי ההולך ומקרב אותנו

אל יהודינו זאת אומרת שלמרות כל הקשיים שיש בדרך אם זה במובן פרטי ואם זה במובן לאומי וכללי אנחנו הולכים ומתקדמים ומשתכללים ועולים במערכות של גילוי ערכים יותר ויותר נעלים. והוא סוד התחלת מניין החודשים בלוח השנה העברי מניסן. למה אנחנו סופרים, למה ראש השנה שלנו, של הזמן, מתחיל בניסן של החודשים? בגלל שניסענו חודש האביב. זאת אומרת שהדבר הוא חידוש. הדבר הזה התחדש בישיאת מצרים. עד ישיאת מצרים, גם עם ישראל, כמו שארומות העולם, היה מונה את החודשים מחודש תשרה. כלומר, מהזמן של תשרה. זאת אומרת, זמן שהולך לכיוון

של חורף. זמן שהולך לכיוון של ירידה, של חושך. כשהעם ישראל יוצא ממצרים, הוא הופך. את המעגל הזה, את מעגל הקסמים שהולך לכיוון של חושך ולהפך, מתחילה תקופה חדשה בהיסטוריה, שהיא גאולת עם ישראל, שמניסן חודש האביב, אנחנו פותחים בעצם את האביב של כל העולם ומעניקים לעולם היסטוריה חדשה ואפשרות חדשה עם זמן חדש, זמן שהוא אופטימי. עם ישראל אימץ לעצמו את הזמן האופטימי הזה, לכן ראש השנה שלנו, יש לנו ארבעה ראשי שנים, והם ארבעתם בעצם מתייחסים לכל המימדים שיש במציאות. יש ראש השנה לזמן, יש ראש השנה לדומם,

יש ראש השנה לצומח, יש ראש השנה לחי. ויש ראש השנה למדבר, לכן יש ארבעה ראשי שנים, ואנחנו בעצם מחבקים ועוטפים את כל האנושות כולה, עם כל הסגנונות. אבל החידוש שאנחנו מביאים לעולם, זאת האופטימים. החודש הזה נקרא תוות מלשון התווה. ואנחנו נראה בדיוק למה. כי החודש הזה הוא לא פשוט. ויש לנו את האפשרות להפוך אותו מהמצב הלא כל כך טוב שהוא נמצא בו, בגלל כמה אירועים בהיסטוריה ובגלל התוכן שלו הפנימי, ואנחנו מסוגלים להפוך אותו, וזה ממש בכיוון של מה שאמרה לימור. חודש האביב, סימן לתקווה ולצמיחה מחודשת.

המניין העתיק של אומות העולם היה מתישרי. וזה מאמת את אמונתם בהתקדמות אל עבר הסתיו ואל כיוון החורף החשוך והקר. הם הולכים לכיוון של חורף, אנחנו הולכים לכיוון של אביב שהולך לכיוון של קייל. לא סתם היום כולם מנסים לאמת, זה עושה אביב ערבי וזה עושה אביב, כל אחד גנב לנו איזה אביב. אם זה אביב, אז מה יהיה החורף? אללה יפתר. זאת אומרת, עם ישראל באמת מדבר על אביב. אבל אנחנו רואים שבעצם מנסים לגנוב גם את הדבר הזה. מערכת הזמן חשובה ביותר. למה זה כל כך חשוב? אנחנו

עכשיו עוסקים בזמן. ראש חודש, אנחנו מציינים זמן. למה זה כל כך חשוב? ויש לה אפילו השלכות הלכתיות, הייתי אומר ליתר דיוק, של הליכות. למשל, כותב הרמב״ן שכדאי יותר להתחתן בחציו הראשון של החודש. אדם שרוצה להינשא, עדיף להתחתן בחלק הראשון של החודש, בחצי הראשון של החודש, העברי כמובן, בזמן שהירח הולך ומתמלא, שיהיה זה סימן טוב לזוג הצעיר. גם לכך יש חשיבות, כי הירח הוא בעצם ההשתקפות של מה שקורה בעולמנו. ולכן לפעמים הוא מלא, לפעמים הוא חסר, וכשהוא הולך לכיוון המילוי, זה מתאים יותר לעם ישראל. בחציו של

החודש האחרון, הירח מתחיל להיעלם לאט לאט, ולכן עדיף לא לעשות דברים גדולים בחיים באותו שלב. תגידו לי, וכי יש עניין של תקופות ומזלות לעם ישראל? התשובה היא בהחלט שכן. רק שאנחנו מסוגלים להתעלות מעל המצבים האלה על ידי היביעה שלנו של כל סודות הזמן, שהרי זה חלק מהבריאה. כשהקב' ברוך הוא ברא את העולם, יחד עם הבריאה הוא ברא את מושג הזמן. מושג הזמן לא קיים, הוא נברא. ברגע שכתוב בראשית מתחיל הזמן. הזמן לא קיים לפני. לכן הזמן הוא חלק מהותי במציאות שלנו. ומי שיודע לנצל את הזמן

ולא לגזבז אותו ולא לאבד אותו, אז הוא בעצם יכול לתקן. ומי שחד ושלום מבלה, מלשון בלי ובליה, אבל גם בבילויים של היום יש הרבה בליה והבל, אז חד ושלום במקום לתקן, הזמן שלו הופך להיות סתם זמן מבוזבז. שבמקום לתקן, אז הוא מאבד את התיקון הזה. ומכאן, שבראש חודש מתעורר בנו ערך של ההתחדשות. שהרי זה היום הראשון של כיוון הבניין של הירח. זאת אומרת שעכשיו, אם תסתכלו בחוץ, לא תראו את הירח. למה? כי בעצם עכשיו הוא מתחיל להיבנות. אבל עצם העובדה שאנחנו יודעים את זה, שאנחנו הולכים

לכיוון של מילוי, זה כבר סימן טוב. ולכן ראש החודש אצלנו הוא תמיד כשהירח נמצא במצב של התחלת המילוי שלו. זאת אומרת שגם כאן גנוז הפן האופטימי שלנו, שאנחנו תמיד הולכים רק לכיוונים של בניין. אף פעם אנחנו לא מציינים את הדעיכה, את הנפילה ואת חז ושלום את כל הקריקול. לכן חשוב מאוד לדעת להיות ביחד עם כל הר. יקום כולו, שהרי אנחנו לא מנותקים מהיקום. וכל מה שקורה ביקום בעצם משתקף בנו בזהיר הנפין, ואנחנו צריכים להיות חלק, כי אנחנו בלבכי חלק מהמערכת הקוסמית הגדולה הזאת. ולכן צריך לדעת,

כמו שאומרת הגמרה במסכת שבת דף עין, שתריך לדעת את הסודות של הזמן. ומי שלומד, לאט לאט מבין ומשת... להשתווה לעניין של כל מה שקורה ביקום בזמנים המיוחדים. כל זמן יש לו סגולה משלו. למשל עכשיו הדלקנו את הנר השביעי של חנוכה, זה זמן מיוחד. זה תמיד אותו זמן, תמיד אותו תאריך עברי. הוא מציין נקודה מאוד מיוחדת, שלא יכולה להיות לא אתמול ולא מחר, זה עכשיו. ומי שיודע את הסוד של הנר של היום, הספציפי, ויש לו שם, קוראים לו יוסף. לנר של היום קוראים יוסף, כמו יוסף הצדיק.

זה משנה לך את כל הראייה, אתה לא סתם מזליק עוד פעם נר ואוכל סופגניה. זה לא סתם איזה מנחג של איזה פולחן שמזליקים מאוד וזה סימפטי. יש לזה סודות עצומים, וצריך להשתוות לזמן ולדעת, שכדי שהאור הגדול, הגנוז, יגיע לעולמנו, זה לוקח המון המון המון זמן, וזה מתלבש במערכת של פילטרים, כדי להופיע בעולמנו בגוון כזה או אחר. ולכן ראש חודש, מילה חודש, לשון התחדשות, חדש. עכשיו אפשר להתחדש, ברגע הזה. ממש כדוגמת הירח המכונה בתורה בשם חודש. התורה לא מרסי ירח סתם. כשהתורה מדברת על הירח, היא קוראת

לה, חודש. החודש הזה לכן זה ירח. זה אותו דבר. וכשזה מלא קוראים לה לבנה. ראש חודש הוא בעצם החג המצוי ביותר. תשאלו אנשים מה החג הכי הכי הכי הכי מצוי בלוח השנה. יתחילו להגיד לכם הכל. דבר אחד הם ישכחו. ראש חודש. ראש חודש זה חג רבותיי. זה החג המצוי ביותר בלוח השנה שלנו. דרך אגב, למה קוראים לזה חג? זה לשון חוגה. זאת אומרת שזה תמיד מסתובב וחוזר לנקודה התחלתית. שמו מחוגה. ולכן החג הוא לשון חוגה שבעצם יש לו סיבוב. והוא מתקדם ועולה כמו ספירלה. זאת אומרת

שבלוח העברי, הדבר שאנחנו מפגשים איתו, הכי הרבה, מנשון חג, לא יום, שבת זה משהו אחר, זה עוד יותר קרוב, אבל זה כבר יום, זה לא זמן. מי שכבר למד …

…